איך לצייר איש מת | שרה הול

איטליה, תחילת שנות השישים: בשלהי ימיו צייר מביט לאחור על הקורבנות ועל האובדן שהפכו אותו לדמות חידתית הן בעיני זרים והן בעיני הקרובים אליו. בציור האחרון בחייו הוא משתמש באותם חפצים שצייר באובססיביות במהלך כל הקריירה שלו – קבוצה קטנה של בקבוקים.
זמן מה אחר כך נערה עיוורת המטפחת את הקבר שלו מנסה להבין את העולם שאינה יכולה לראות עוד ותוהה אם הדבר שבנוכחותו היא מרגישה הוא ה”בֶּסְטִייָה”, היצור המפלצתי המצויר על המזבח בכנסייה המקומית.
כעבור שלושים שנה בצפון-מערב אנגליה, צייר נופים – שבעבר כתב מכתבים לאמן האיטלקי המסתגר – מוצא את עצמו לכוד בתוך נוף הקדומים שהפך אותו למפורסם. בתו המתגוררת בלונדון מנסה להתמודד עם אובדנו הפתאומי של אחיה התאום ואוצרת תערוכה על חייהם של אמנים דגולים מן המאה העשרים, ובינתיים הולכת ונסחפת אל עולם אפלולי של מיניות משולחת רסן.
ספרה הרביעי של שרה הול, המשתרע על פני חצי מאה, עוסק באופן מבריק ונועז באמנות ובמקומה בחיינו ומפגין הבנה מעמיקה ומלאת רגש של שיגיונות האמנים הגדולים, כמו גם של ניצחונות יצירתיים צנועים יותר.
שרה הול היא סופרת אנגליה עטורת פרסים ותשבחות. ספרה “הוֹזְווֹטֶר” (2002) זכה בפרס חבר העמים הבריטי לרומן הביכורים הטוב ביותר, וספרה “מיכלאנג’לו חשמלי” היה מועמד לפרס בוקר 2004.
“רומן חושני עמוק אינטליגנטי וקריא ביותר, ובו בזמן ספר שכדאי לקרוא לאט כדי להתענג על דרך ההתבוננות של שרה הול בעולם.” סנדיי טלגרף
“שרה הול משתמשת במעין וֶרְדָאצ’וֹ ספרותי; היא נכנסת אל מתחת לעור וחוקרת בעדינות את הכוכים האפלוליים ביותר בנפש הדמויות…” טיימס
“הישג יוצא מגדר הרגיל של הנדסאות ספרותית.” אינדפנדנט
“מין, מוות, אמנות: החומרים ששרה הול עובדת איתם הם חזקים ומעובדים בסגנון לירי יפהפה. ספרה של הול גולש באלגנטיות בין ארבע עלילות נפרדות ומותיר חלל מהדהד מותח.” דיילי מייל