אוטוטופיה: על מרחב הביניים הפרוורי בישראלי | תמר ברגר

יער של צמודי קרקע, עם גג רעפים אדום וגמלון וחלונות אנייה וחצר מרוצפת ועמוד כדורסל וכד חרס גדול ואורן לימוני וחניה ורחובות ששמותיהם שמות פרחים. או שורה של וילות מגודרות היטב, הנגלות באורח חלקי בלבד ורק בהצצה, עם גג רעפים כחול ושוב חצר מרוצפת ואורן לימוני וברֵכת שחייה. או מרחבים גיאומטריים של בתים דו- או תלת- או שמונה- או תריסר-קומתיים או יותר, בתוך ערים ובשוליהן, לאורך כבישים רחבים וכיכרות, בין פארקים וגנים. וגם מערכות של דרכים ואולמות אירועים ותחנות דלק וקניונים ומרכזי תעסוקה ואתרי בילוי ומרכזי ספורט ופארקים. ודֶקים מעץ ומרצפות אקרשטיין ורהיטי גינה של כתר פלסטיק.
תמר ברגר (דיוניסוס בסנטר, ברווח בין עולם לצעצוע) יוצאת מן החוויה הפרוורית הביוגרפית שלה ומשוטטת באוטוטופיה, המרחב הישראלי הפרוורי של זמננו: מרחב מופרט, מבוסס מכונית, מתפשט והולך וניכר מאוד לעין. בסדרה של נסיעות, המובילות בתורן לעצירות ולהרחבות תאורטיות, היא מתארת ומנתחת את המרחב הזה, בניסיון להבין אותו לעומקו ובאמצעותו להכיר עוד זווית של הישראליות.

ספר בסדרת קו אדום  ה”שומקום” של הפרבר הישראליעידן צבעוני על  “ספר רב-פנים, המתרגל בווירטואוזיות מחקרית כתיבה על תהליכי הפירבור העוברים על החברה בישראל” אסירים של הרגלעמר לחמנוביץ  חושב שזהו ספר לא פשרני שפורט את הסדר הכללי, מושג ערטילאי ומובן מאליו כנשימת גוף, לחלקים קטנים. ומעצם מעשהו זה הוא זורע בקרבנו, הקוראים, כאוס לדיירי הפרוורים יש חלומות אבל אין פנטזיותכשד”ר תמר ברגר יצאה למסע בעקבות המשפחות המתגוררות בפרוורים היא פגשה אותם גגות רעפים, אותה אדריכלות ואותן משפחות ללא ייחוד. אסתר זנדברג על הספר נאות-משהו, סביוני-מישהו: הפרוורים הסמויים מן העיןאריאנה מלמד על ‘אוטוטופיה’ הבוחן מה מסתתר מאחורי ההבטחה לאיכות חיים בפרוורים ומה עומד בבסיס בניית פרויקטים כאלה, עם שלושה כיווני אוויר ומפרט פרימיום מסע גיאוגרפי לחברה הישראליתעמיחי שלו על ספר שהוא מסע גיאוגרפי-ארכיטקטוני מעמיק, שבו תמר ברגר חוצה את ישראל על חוט השדרה הפרוורי שלה, בין המרחב הציבורי למרחב הפרטי, דרך כבישים, שבילי גישה, שכונות, פרויקטים, התחלות בנייה, פיגומים – וכל מה שבתווך.