אוגרים סיביריים‏ | תומר גרוסברגר

אנשים נוטים להסכים עם דורי.
זה מנגנון פשוט: בגלל הגמגום שלו הם משלימים לו את המשפטים, ואחר כך יש בהם איזו גאוותנות שמקשה עליהם לסתור את עצמם.
ככה דורי גרם לדובי להסכים לאייר לו את הספר שכתב.
ככה נוצר החיבור הראשון ביניהם קצת אחר כך דורי נסע להודו ודובי התחיל לכתוב לו מכתבים.
על חנות השכפול שהוא מנהל. על הגרושה שלו. על האוגר המסכן של הילד המרושע של השכנים.
לפעמים גם עם איזה ציור קטן של מה שהוא רואה מהחלון, דברים כאלה. ובהתחלה נראה שדובי די בסדר.
שאמנם הוא קצת תקוע עם החיים שלו, אבל מילא, לפעמים דריכה במקום היא דרך לא רעה להחזיק מעמד.
אלא שאז הדברים התחילו להידרדר, וזרם המכתבים גבר מאוד. לפעמים מכתב כל יום.
לפעמים פעמיים ביום. ואז הם פסקו בבת אחת, ואף אחד לא ידע להסביר לדורי למה.
וחוץ מזה, דורי גם רצה לדעת למה דווקא הוא.
למה דווקא בו בחר דובי בתור עיניים שיצפו בו מרחוק וידעו עליו הכל. ואולי הוא בעצם רק מתווך פה?
אולי התפקיד שלו זה לשמור את כל במכתבים האלה בשביל דובי, שיקבל אותם מדורי יום אחד, בעוד שנים, ויקרא אותם, וזה יהיה כאילו דובי הזקן מקבל מכתבים מדובי הצעיר?
אולי דורי רק מחזיק ככה את החיים של דובי, מין כספת שדובי מפקיד בתוכה את ההווה שלו, עד שיהיה לו הכוח להשתמש בו בעצמו?