ארץ מובטחת | ברק אובמה

התחלתי לכתוב את הספר הזה זמן קצר לאחר סוף נשיאותי — אחרי שמישל ואני עלינו בפעם האחרונה לאייר פורס 1 וטסנו מערבה כדי לקחת לעצמנו מנוחה שנדחתה זמן רב. מצב הרוח במטוס היה מר־מתוק. שנינו הרגשנו סחוטים, גופנית ורגשית, לא רק בגלל המאמצים של שמונה השנים האחרונות, אלא גם בגלל התוצאות הבלתי־צפויות של הבחירות, שבהן נבחר להחליף אותי בתפקיד אדם שהיה היפוכם של כל הדברים שייצגנו ושהאמנו בהם. אף על פי כן, שאבנו סיפוק מהידיעה שהשלמנו בהצלחה את חלקנו במרוץ, שעשינו כמיטב יכולתנו; אמנם לא תמיד נחלתי הצלחות, והיו דברים שקיוויתי לעשות אך לא הצלחתי להוציא לפועל, אבל אמריקה בכל זאת היתה כעת במצב טוב יותר מזה שהיתה בו בתחילת נשיאותי. במשך חודש, מישל ואני ישנו עד שעה מאוחרת, אכלנו את ארוחות הערב שלנו בניחותא, יצאנו לטיולים רגליים ארוכים, שחינו באוקיינוס, בדקנו מה קורה איתנו, רעננו את חברותנו, גילינו מחדש את אהבתנו ותכננו את המערכה הבאה של חיינו, שקיווינו שתהיה שלווה יותר אבל לא פחות מספקת. וכשהרגשתי מוכן לחזור לעבודה והתיישבתי עם עט ובלוק כתיבה צהוב (אני עדיין אוהב לכתוב דברים ביד, נראה לי שהמחשב גורם לטיוטות גסות להיראות מלוטשות ומשווה למחשבות אפויות למחצה חזות של שיטתיות וסדר), כבר היה לי בראש מתווה ברור לספר.

בראש ובראשונה, רציתי לתאר בכנות את תקופתי כנשיא — לא רק לתעד את היסטוריית האירועים המרכזיים שהתרחשו במשמרת שלי ואת הדמויות החשובות שעמן היו לי מגעים, אלא גם לספר על מגמות פוליטיות, כלכליות ותרבותיות שתרמו לעיצוב האתגרים שעמם התמודד הממשל שלי והשפיעו על ההחלטות שהצוות שלי ואני קיבלנו בתגובה לאתגרים אלה. רציתי לאפשר לקוראים להרגיש, כל כמה שניתן, איך זה להיות נשיא ארצות הברית; להסיט מעט את הווילון ולהזכיר לאנשים שעם כל הכוח שיש לנשיא, ועל אף כל ההדר והטקס, הנשיאות היא עדיין תפקיד, עבודה, שהממשל הפדרלי הוא ארגון אנושי כמו כל ארגון אחר, ושהגברים והנשים שעובדים בבית הלבן חווים מדי יום ביומו את אותה תערובת של סיפוק, אכזבה, שחיקה, כישלונות וניצחונות קטנים, כמו כל שאר האזרחים. נוסף על הכול, רציתי לספר סיפור אישי יותר שאולי יהיה מקור השראה לצעירים שחושבים על חיים כמשרתי ציבור: כיצד הקריירה שלי בפוליטיקה בעצם התחילה בחיפוש אחר מקום שארגיש בו שייך, אחר דרך להבין יחד את מקורותיה השונים של המורשת המעורבת והמבלבלת שלי, וכיצד רק אחרי שרתמתי את חיי למטרה גדולה ממני עצמי הצלחתי לבסוף למצוא קהילה ותכלית לחיי.

חשבתי ש-500 עמודים יספיקו וציפיתי לסיים את הכתיבה בתוך שנה.

אני מודה שתהליך הכתיבה לא התקדם בדיוק לפי התוכנית שלי. על אף כוונותי הטובות, הספר הלך וגדל באורכו ובהיקף האירועים שנכללו בו, ולכן החלטתי בסופו של דבר לחלק אותו לשני כרכים. אני מודע עד כאב לכך שכותב מחונן ממני היה מוצא דרך לספר את אותו הסיפור ביתר קיצור (אחרי הכול, חדר העבודה שלי בבית הלבן היה החדר הסמוך לחדר השינה של לינקולן, שבו מונח מתחת למסך זכוכית נאום גטיסברג בן 272 המילים). אבל בכל פעם שהתיישבתי לכתוב — כדי לתאר את השלבים המוקדמים של הקמפיין, או את התמודדות הממשל שלי עם המשבר הפיננסי, או את המשא ומתן עם הרוסים על בקרת הנשק הגרעיני, או את הכוחות שהובילו לאביב הערבי — מצאתי בתוכי התנגדות לנרטיבים פשוטים וליניאריים. לעתים קרובות חשתי שעלי לספק הקשר להחלטות שאני ואחרים קיבלנו, ולא רציתי להעביר את הרקע הזה להערות שוליים או להערות סיום (אני שונא הערות שוליים והערות סיום). גיליתי שכדי להסביר את המניעים שלי, איני יכול תמיד פשוט להצביע על ערימות הנתונים הכלכליים או לשחזר תדרוך מקיף בחדר הסגלגל, מפני שמעשי הושפעו גם משיחה עם אדם זר במהלך הקמפיין, מביקור בבית חולים צבאי, או משיעור שלמדתי מאמי בילדותי. שוב ושוב עלו בי זיכרונות של פרטים אקראיים לכאורה (ניסיונותי למצוא מקום לעשן בסתר סיגריה בערב; איך צחקנו, אנשי המטה שלי ואני, כששיחקנו קלפים באייר פורס 1) שאיכשהו שיקפו את מה שכרוניקת האירועים הרשמית בשום פנים אינה יכולה לבטא — את החוויות החיות שלי במהלך שמונה שנותי בבית הלבן.

מעבר לקושי להעלות את הדברים על הכתב, עוד דבר שלא חזיתי היה מהלך האירועים בשלוש השנים וחצי שמאז הטיסה האחרונה ההיא באייר פורס 1. אני יושב כאן בשעה שאמריקה עדיין מתמודדת עם המגפה העולמית ועם המשבר הכלכלי שנלווה לה. יותר מ-224 אלף1 אמריקאים כבר מתו, עסקים התרסקו, ומיליונים איבדו את עבודתם. אנשים מכל מקום ומעמד יצאו לרחובות במחאה על מותם של גברים ונשים אמריקאים לא חמושים בידי המשטרה. ואולי הדבר המטריד מכול הוא שנראה שהדמוקרטיה שלנו עצמה מתנדנדת ונמצאת על סף משבר — משבר ששורשיו במתח בסיסי בין שני חזונות מתחרים על מהותה של אמריקה ועל מה שאמריקה צריכה להיות; משבר שזרע בחברה האזרחית פילוג, זעם וחוסר אמון, אִפשר הפרה מתמשכת של נורמות מקובלות ושל הגנות פרוצדורליות וערער את ההיצמדות לעובדות בסיסיות, שבעבר היו מובנות מאליהן הן לרפובליקנים והן לדמוקרטים.

מובן שהיריבוּת בין שני החזונות האלה אינה חדשה. מבחינות רבות, היא הגדירה את החוויה האמריקאית. היא מצויה במסמכי היסוד של ארצות הברית שקבעו שכל בני האדם שווים, ובה בעת ראו בעבדים שלוש חמישיות אדם. היא מתבטאת בדעות המוקדמות של בית המשפט העליון, למשל בהסבר המפורש של השופט העליון לאנשי שבט ילידי אמריקאי שזכויות הקניין שלהם אינן בנות אכיפה, שכן בית משפט של הכובש אינו יכול להכיר בצדקת טענותיהם של הנכבשים. בשל היריבות הזאת התקיימו קרבות בשדות גטיסברג ואפומטוקס, אבל גם באולמות הקונגרס, על גשר בסֶלְמָה, סמוך לכרמים של קליפורניה, וברחובות של ניו יורק; בעטייה של היריבוּת הזאת נלחמו חיילים, אבל לעתים קרובות יותר מנהיגים של ארגוני עובדים, סופרז’יסטיות, סבלים של חברת פּוּלְמָן, מנהיגי סטודנטים, גלים של מהגרים ופעילים למען זכויות להטב”ק, חמושים בלא יותר משלטי מחאה, עלונים, או זוג נעליים לצעוד בהן. בלב המאבק הארוך הזה מצויה שאלה פשוטה: האם חשוב לנו שהמציאות באמריקה תעלה בקנה אחד עם האידיאלים שלה? ואם כן, האם אנחנו מאמינים שהרעיונות שלנו — ממשל עצמי, חירות אישית, שוויון הזדמנויות ושוויון בפני החוק — באמת מתקיימים עבור כל אדם? או שמא המחויבות שלנו, הלכה למעשה אם לא בחוק הכתוב, היא להגביל אותם רק למיעוט בעל זכויות מיוחדות?

אני מבין שיש מי שמאמינים שהגיע הזמן לוותר על המיתוס; שבדיקה של עברהּ של אמריקה, או אפילו רק מבט מהיר בכותרות בימינו, יגלו שהאידיאלים של האומה האמריקאית תמיד היו משניים בהשוואה לכיבוש ולשעבוד, לשיטת קאסטות גזעית ולקפיטליזם טורפני, ושמי שמעמיד פנים שזה לא כך שותף למשחק שהתבסס מראשיתו על הונאה. ואני מודה שהיו במהלך כתיבת הספר הזה תקופות שבהן הרהרתי על נשיאותי ועל כל מה שקרה אחריה, ולא יכולתי שלא לשאול את עצמי אם לא הייתי מתון מדי בהתבטאויות על האמת כפי שראיתי אותה, זהיר מדי במילים או במעשים, מתוך שכנוע שפנייה לצדדים הטובים שבבני האדם — למה שלינקולן כינה “המלאכים הטובים יותר של טבענו” — תיטיב להוביל אותנו בכיוון הנכון, לאמריקה שאותה הבטיחו לנו.

אני לא יודע. הדבר שאני יכול לומר בוודאות הוא שאני עדיין לא מוכן לנטוש את אמריקה שיכולה להיות — לא רק למען האמריקאים של הדורות הבאים אלא למען האנושות כולה. מכיוון שאני משוכנע שהמגפה העולמית שאנו חווים כעת היא בעת ובעונה אחת ביטוי של הצעידה הבלתי־פוסקת לעבר עולם מחובר ומקושר, והפרעה רגעית לצעידה הזאת, עולם שבו עמים ותרבויות לא יוכלו שלא לבוא במגע אלה עם אלה. בעולם כזה — עולם של שרשראות אספקה עולמיות, העברות הון מיידיות, מדיה חברתית, רשתות טרור בינלאומיות, אקלים משתנה, הגירה המונית ומורכבות הולכת וגוברת — או שנלמד לחיות יחד, לשתף פעולה זה עם זה ולכבד זה את זה, או שניכחד. זאת הסיבה שבעטייה העולם נושא את עיניו לאמריקה — המעצמה העולמית היחידה המורכבת מבני אדם מכל קצות תבל, מכל גזע, מכל דת ומכל תרבות — כדי לראות אם הניסוי שלנו בדמוקרטיה יצליח, לראות אם אנחנו נצליח לעשות את מה ששום אומה לא הצליחה לעשות עד כה. לראות אם באמת נצליח לקיים את ההבטחה הגלומה בערכים המוצהרים שלנו.

זאת עדיין שאלה פתוחה. הכרך הראשון הזה יראה אור לאחר הבחירות באמריקה, ואף על פי שאני מאמין שמעולם לא היה מוטל כל כך הרבה על כפות המאזניים, אני גם יודע ששום סיבוב בחירות יחיד לא יפתור את הבעיה. אם עדיין יש בי תקווה, הרי זה מפני שלמדתי להאמין באזרחי אמריקה, במיוחד בדור הבא של האזרחים, שנראה שהאמונה שכל בני האדם שווים בערכם היא עבורם ממש טבע שני, ושדורשים לממש את העקרונות שהוריהם ומוריהם לימדו אותם אבל אולי אף פעם לא האמינו בהם לגמרי. יותר מאשר לכל קהל אחר, הספר הזה מיועד לצעירים — כהזמנה לברוא את העולם מחדש; במאמץ, בנחישות ועם מנה גדושה של דמיון, לבנות אמריקה שסוף־סוף תעלה בקנה אחד עם הדברים הטובים ביותר שיש בנו.