אבא שלי, דב כרמי | עדה כרמי-מלמד

עברו שנים רבות מאז מותו של דב כרמי ב–1962, והוא רק בן 57. מאז הלך מאתנו, הזמן ממשיך לטייל בין הזכרונות, לטלטל, לשחוק, להפריך ולרענן אותם לסירוגין. מעת לעת נובטים בי מראות מחייו, מתנועעים בעקבותיו בין הסוף להתחלה, וחושפים מבלי מֵשִׂים את צביונה האישי של עבודתו האדריכלית. צעד אחר צעד מַתְמיד בי הרצון לפענח את הכמוס בעשייה האדריכלית שלו, שחוצָה מקום וזמן; להביא לחשיפת התרבות והצניעות, שהיו כרוכות זו בזו ושמרו באדיקות על המופלא שבחושים: הפרופורציה.
זהו ספר על אדריכלות ועל יחסי הגומלין בין רישומים ובניינים – רישומים שליוו את היצירה האדריכלית של דב כרמי מתחילתה ועד סופה, ומרביתם לא פורסמו עד כה. הרישומים נושמים בספר בכפיפה אחת עם שלבי התכנון של הבניינים, ומעידים על אדריכלות שלא צייתה במלואה לשום נוסח או מודל קיים, לשום אופנה; אדריכלות שהצליחה ליישב את הסתירות בין קלאסיקה, מקומיות וטכנולוגיה, ונשארה אנושית כל כך.

עדה כרמי–מלמד