ערב רגיל | טל ניצן

אתה מחליק בין קוי האורך,
חורץ את הקרחון ממערב למזרח.
רוחות נושכות את פיך,
מלותיך נעתקות לכוכבי כפור.
מתוך תענית השתיקה
אתה מפריח לי באינטרנט
מיניאטורה של מקומך:
קרח מים ועד ים
וסביב לו רקמה ירוקה.

בחצי הכדור המואר בלי רחם – ארצי,
שסועה, אדמתה בגוני הצרעת.
צחור, ממושך ופרוע,
מרחק הוא לעג.
לא: מרחק הוא החדר
שבו אני מותרת
לטוות ולפרום כאוות נפשי:
קרח,
שסוע,
ירוק.