ממש | נוית בראל

בכורה

הִיא אָמְרָה, עָדִיף לָהּ לִהְיוֹת שְׁתִי וָעֵרֶב מֵאֲשֶׁר חוֹזֶרֶת וְנִשְׁנֵית.

הַיּוֹם עוֹד הִשְׁתַּמַּשְׁתִּי בִּמְאַוְרֵר, וְאָז הַגֶּשֶׁם הַרִאשׁוֹן,

בְּמֶשֶׁךְ דַּקָּה רִסֵּס כְּאִילוּ לְתוֹךְ סִיר שֶׁמֶן רוֹתֵחַ.

בַּפֶּה שֶׁלָּהּ נִכְרְכוּ גְּוִילִים שֶׁלֹּא לָמַדְתִּי לְהַתִּיר.

אֲרָמִית, לוֹעֲזִית, הַמִּלִּים נִשְׁמָעוֹת נֹסַח סְחִיטָה.

אֲנִי שׁוֹמַעַת רַק סִינִית, כְּלוֹמַר מַה שֶּׁקּוֹרֶה כְּשֶׁמִּשְׁתַּחְרֵר אֲוִיר מִבַּעַד פֶּה

בְּאֶלֶף הִתְקַבְּלֻיּוֹת שׁוֹנוֹת. הִיא חוֹזֶרֶת עַל זֶה שׁוּב וָשׁוּב.

הַמַּבָּט שֶׁלִּי בִּלְתִּי מְכֻבָּד וּמְסֻמָּן בְּצִבְעֵי תְּבוּסָה, כְּמוֹ אֵצֶל גֶּבֶר.

לִקְרַאת סוֹף הַשָּׁבוּעַ שָׁרַב. חֲזוֹן אַחֲרִית הַיָּמִים מִתְנַסֵּחַ בְּמִקְרֶה.

וְכָל אֵלֶּה הַמִּתְפַּיְּטִים עַל אוֹתָהּ בְּכוֹרָה שֶׁל הַגֶּשֶׁם

שָׁכְחוּ שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ בְּעִבְרִית כְּאִלּוּ תּוֹקֵף מִתּוֹךְ כְּלִי נֶשֶׁק. יוֹרֶה.